סיפורה של יוכבד שקלאר
67׳ שלי - 15.05.17
אני יוכבד שקלאר. את מלחמת ששת הימים העברתי עם שלושה ילדים ותינוקת. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה גייסו את בעלי משה. אחי, מוטק'ה, חיכה שיגייסו אותו, והוא אכן גויס. ביום שני בבוקר, נשמעה לפתע אזעקה.הירדנים כבר התחילו להתקיף את ירושלים. אני זוכרת שיצאתי מהמקלט שבביתי שבקרית משה לכמה דקות, הסתכלתי לכיוון צפון העיר, לגבעת התחמושת - כי ידעתי ששם התחילו הקרבות הקשים. ופתאום התחלתי לבכות, יצאה השכנה אחריי ואמרה לי: "יוכבד, מה את בוכה?", אמרתי לה: "תשמעי איזה אש". אחר כך כשנודע שאחי מוטק'ה נפל, היא אמרה לי: "יוכבד, זוכרת איך בכית? לא ידעת אז שאת בוכה על דם אחיך". ביום שני בערב, מוטק'ה עוד הספיק להתקשר אלינו, אבל לא שמענו אותו כי היינו במקלט. ביום שלישי לפנות בוקר, הוא כבר לא היה בחיים. מוטק'ה נפל בקרב בסנהדריה. המשימה לספר זאת לאימי, שמוטק'ה נהרג - הוטלה עליי. פחדתי נורא. נכנסתי לבית כאילו זה עוד יום שגרתי, ואז אימי שאלה "מה קרה", אמרתי לאימי: "מוטק'ה נפצע". היא שאלה באיזה בית חולים הוא שוכב ואז עניתי לה: "אמא, יש לך עוד ילדים תשמרי עליהם. היא ישר הבינה". חמישים שנה עברו מאז, אבל זה עדיין כואב. בן 24 היה בנפלו.
