בתיה מורג לבית הלפרין נולדה בסטריי בשנת 1937. צירופי מקרים גורליים וניסים נשזרים בזוועות נוראיות בסיפורה של בתיה. סמל שיר אזרף פגשה את בתיה, שפרשה בפניה את עדותה, וסיפרה כיצד שרדה במקומות מחבוא, דחוסה ומוסתרת במחשכים מתחת לאדמה. על זכרון הרגעים השברירים בהם כמעט איבדה את חייה לצד הוריה שאינו מרפה ממנה עד יום. כיום, מביתה בירושלים, צופה בתיה בחייה שהפכו לאור גדול.

עוצמת התלאות שמרים עברה במלחמה, משתווה רק לסך הנסים שהצילו את חייה, פעם אחר פעם, גם כשכבר ויתרה בעצמה, הגורל לא ויתר על מרים - והוכיח לה ולמאיה כהן, שפגשה אותה, שלפעמים החיים נאחזים בך, והכוח המניע לשרוד מסוגל לנצח אפילו את הנסיבות הקשות ביותר.

חבל הארץ טרנסניסטריה שבאוקראינה שהיה רצוף גטאות ומחנות השמדה, נודע בכינוי "ממלכת המוות". אברהם מרגלית הוא בין הבודדים שהצליחו לצאת משם בחיים. בשנת אלפיים ושבע עשרה פגש אותו אוהד ברזל, ושמע ממנו על קורותיו בזמן השואה.

בגיל שתיים עשרה, הייתה חוה זיצר היחידה לשרוד את הטבח של עשרות יהודי גטו סרו-קומלה Serokomla בפולין. אביה ניצל קודם לכן, ויחד ברחו ליערות. הדס טל מביאה את סיפורה.

כשהייתה ילדה צעירה, קודם לבואם של הנאצים, בלה אייזנמן לא הייתה בקו הבריאות. כשהחלה המלחמה היא הייתה בטוחה שתהיה בין הראשונים למות, ולא שיערה שתזכה להגשים את חלומו של אחיה ולעלות ארצה. אחינועם בר פגשה אותה, ושמעה ממנה כיצד שרדה הילדה הצנומה והחלשה את אימי השואה.

יהודה טומי בּוֹק הוא איש מאמין. כילד בסלובקיה, גדל בבית דתי. גם במלחמה, למרות הדברים האיומים שעבר, הוא נשאר ירא שמים. ואחרי המלחמה, אחרי הגיהינום, האמונה שלו היא אולי הדבר היחיד, ששרד מהימים שלפניה. סמל ראשון דוד אלקלעי, מביא את סיפורו של טומי בוק.

באלף תשע מאות ארבעים ואחת נכבשה עירו של דב גמוש, וילנה שבליטא. אביו נלקח באכזריות למחנה עבודה ונרצח, ואמו נורתה למוות ביער פונאר. דב נותר לבדו - ילד בן שתים עשרה המטלטל בין מחנה אחד למשנהו. במחנה הריכוז שטוטהוף מצא דב את מנחם - נפש תאומה להיאחז בה, פיסת אנושיות בלב הגיהנום הנאצי. מנחם הוא גם הסיבה שדב מוכן לספר שוב ושוב את סיפורו. עדותו מובאת בכתבה של יובל אונגר.

כמו בעדויותיהם של כל שורדי השואה, גם בסיפורו של לסלו רוט ניכר כיצד המלחמה הרסה ושינתה כמעט כל היבט בחייו. כל היבט פרט לאחד - המוזיקה. אחרי שעלה ארצה היה לסלו רוט מנצח של תזמורות רבות בארץ. את דרכו המוזיקלית החל ברומניה וכשפרצה המלחמה נאלץ להיפרד זמנית מהמוזיקה, אך היא חוזרת אליו כסירת הצלה דווקא במקום הנורא מכל. עדותו של לסלו רוט מובאת בכתבה שהכינה דנה גוטר.

את מלחמת העולם השנייה זוכרת צביה קסלר זוכרת מעיניים של ילדה בת חמש. היא הייתה אז צעירה מכדי ללכת לבית הספר, ביתה במזרח פולין הופצץ על ידי הגרמנים, ומשפחתה אז נמלטה אל מקום בו לא דרכה כף רגלם של הנאצים – בור מתחת לאדמה. גבי ששון פגש אותה 78 שנים אחר כך.

ישראל קליינמן, פגש את המוות מקרוב. בפלאשוב, המחנה שבו שהה, היה נהוג לירות למוות באסיר אחד מכל עשרה. ויום אחד ישראל היה האסיר העשירי. סיפורו של ישראל קליינמן, בכתבה של שילה פריד.

מלכה רנדל בחרה להנציח את רשמיה מתקופת השואה בספר שירה. כבר כתלמידה מצטיינת בהנוגריה, היה ברור לכל שמלכה נולדה למילים. כתיבתה הפליגה למחוזות הדימיון והרגש, אבל העט נשמט מידיה עם פרוץ המלחמה. שקד הילה שובל מביאה את סיפורה.