בפרוץ המלחמה, הוריו של יעקב שוורץ וחמשת אחיו ואחיותיו ברחו, אך הוא נשאר בבית. אחותו רחל קיבלה סרטיפיקט, ותכננה לעלות לארץ ישראל. כשיעקוב גילה על נסיעתה, רצה להגיע לוילנה, כדי להיפרד. אבל זה היה כבר מאוחר מדי, ורחל עזבה. אז הוא שלח לה מכתב. "הלוואי ויכולתי להיות איתך" כתב לה "בטח היינו מסתדרים". מאז, רחל לא שמעה ממנו. את המכתב האחרון של יעקוב שוורץ, מביא אברי גלעד. (צילום: מתוך ויקיפדיה)

כשזאב שק נשלח לגטו טרזינשטט הוא הבין שעליו לתעד את הזוועות, לרשום הכל, כדי שאת מה שנעשה, הנאצים לא יוכלו למחוק. כשראה שאמו מופיעה ברשימת המיועדים למשלוחים, התנדב ללוות אותה. מאהובתו, עליזה, ביקש דבר אחד: תכתבי. תעדי את קורות הגטו. ועליזה, בת שבע עשרה בלבד, מילאה את בקשתו. במשך שנה שלמה רשמה כל מה שראתה. ובין המספרים, שקוראת נעם גולדברג, אפשר גם למצוא את הפחדים והמחשבות שעליזה לא הצליחה להסתיר. (צילום אילוסטרציה: מארק ניומן, לע"מ)

אליס וברני התאהבו, אהבה ראשונה. כשהמלחמה הפרידה ביניהם, השניים הבטיחו לכתוב יומנים. כשהכל יגמר, קבעו - יקראו מה כתבו במשך הזמן. משפחתו של ברני נתפסה, והוא נשלח לאושוויץ. שנה לפני שחרור המחנה, נרצח בתאי הגזים. אליס הבינה שברני לא ישוב, ופגשה את נתן להמן. ביום חתונתם, קיבלה מעטפה. בתוכה, היומן של ברני. במשך שישים וחמש שנה שכבה אצלה המחברת, מבלי שקראה בה. לבסוף פתחה אותה, וזכתה להיפרד מברני. מיומנו של ברני מקריא עילם איסמאלוב, ומיומנה של אליס מקריאה אחינעם בר. (צילום: shutterstock)

כשהנאצים דפקו על דלתות בתיהם של היהודים, והודיעו להם שעליהם לעזוב, הפרופסור מאוריצי אלרהנד רצה לשמור על דבר אחד - הספרים שלו, חומרי הקריאה והלימוד. הנאצים הבהירו לו שכבר לא יהיה לו צורך בהם. בכתביו, מתאר הפרופסור את חודשי הכיבוש הראשונים של פולין. דרך המילים שלו, אפשר לראות איך יהודי מעורב בחיי הקהילה מתנתק ממנה, ומוצא עצמו מפחד ללכת לבד ברחוב, מחשש להיחטף ולהילקח למחנות. מתוך רישומיו מביא אהוד גרף. (צילום: הדס פרוש פלאש90)

הרכבת שהפכה לסמל נורא כל כך בימי המלחמה, הייתה עבור רבים גם הדרך החוצה. בין הצעירים שנמלטו במשלוחי ההצלה לילדים, ה"קינדר-טרנספורט", הייתה דיתה מאייר. רות, אחותה, כתבה ביומנה: "בחורים ובחורות, עם תרמילים ומזוודות קטנות. זה הנוער שלנו, הנוער היהודי. הוא יבנה במו ידיו חיים חדשים". רות עצמה נמלטה לנורווגיה אך נתפסה ונרצחה. בקטע שמקריאה הגר קרני, מדמיינת רות את הדרך שעושה אחותה אל החופש, ומתארת את הימים בהם סגר העולם על יהודי וינה. (צילום: מתוך ויקיפדיה)

זמן קצר לפני חיסול גטו בנדין, שרה ויחיאל גרליץ שלחו את בתם הקטנה דיטה למשפחה גרמנית, עם מכתב, אותו תקרא כשתתבגר. במכתב שרה נפרדת מבתה, ולא מנסה לייפות את המציאות. "סלחי לי, ילדתי היקרה. ברצוני היה להביאך לעולם, כדי שתוכלי לחיות את חייך", כתבה. ובסוף המכתב, תוספת מהאב יחיאל - תקווה לפגישה מחודשת. התקווה הזו התממשה: אחרי המלחמה התאחדו השלושה ועלו יחד לארץ ישראל. את המכתב מקריאים נעמי רביע ואבי גמולקה. (צילום: הדס פרוש, פלאש90)

בספטמבר אלף תשע מאות ארבעים ושלוש, עם חיסול גטו וילנה, ברח המשורר אברהם סוצקבר עם אשתו ליערות והצטרף לפרטיזנים. קשה לשמוע את המילים שכתב סוצקבר ביער, בשירו "מסע בביצות", ומקריא נועם אבירם. אבל בין הדקירות הקטנות בחזה, אפשר למצוא את רגעי התקווה, ואותו חופש שמצא סוף סוף. (צילום: מתוך ויקיפידיה)

מרגריט דיראס הייתה סופרת צרפתיה, נוצריה, חברת המחתרת הצרפתית. בתחילת המלחמה קברה את בנה ימים ספורים אחרי לידתו, ובסופה מצאה עצמה מחכה לשובו של בעלה, שנעצר בשל פועלו במחתרת ונשלח למחנה העבודה בוכנוולד. ביומניה מאותה תקופה, שפרסמה שנים אחר כך בספרה "הכאב", מתארת דיראס את הניסיון להמשיך לחיות, ולראות את פריז של שלהי המלחמה כעיר החיה והרומנטית שהיא. את הקטע מביאה אורלי יניב. (צילום: הדס פרוש, פלאש90)

בנסיעה הארוכה והקשה לאושוויץ, כשבני אדם נדחסים בקרון רכבת קטן ומעופש, פרור לחם או קמצוץ שלג, הפכו להיות עולם ומלואו. האנושיות התגמדה, והזדהות ושותפות גורל, כבר לא יכלו לצמא ולרעב. אבל היו רגעים, בהם החמלה ניצחה. אבא קובנר לא נסע באותן רכבות, אך בקטע שמקריא רואי שריקי, תיאר רגעי אנוש. (צילום: יד ושם)

דבר לא ידוע על כותב מילים אלה, מלבד מקצועו: עורך דין. אדם מחושב, שמבין מה עומד לבוא. "כאשר יאיר השחר כבר לא אחיה". הוא כותב ביומנו. אבל בין החישובים הקרים, צפים געגועיו לאשתו, והרגשות המבלבלים, למי שאולי הייתה המאהבת שלו. את הלבטים של עורך הדין האלמוני, בדרך לכיכר השילוחים של גטו ורשה, מקריא אופק אלברט. (צילום: מתוך ויקיפדיה)

באוקטובר אלף תשע מאות ארבעים, פורסם בעיתון הרשמי של צרפת, חוק המבטל את צו כרמייה, שהעניק זכויות אזרח צרפתיות ליהודי אלג'יריה. ראשי הקהילה העבירו בתגובה מכתב וביקשו: "אל תוסיפו עוד כאב, לאלו שמבכים את מות קרוביהם מעבר לים". הקהילה היהודית לא הסכימה לוותר על זהותה הצרפתית. את המכתב מביאה גוני כהן. (צילום: AP)

מאז הימלטו לבריטניה קיבל הילד היינץ ליכטוויץ גלויות מאביו מקס וממשפחתו. דודתו ויני שמרה אותן, ובסוף המלחמה הכינה להיינץ אלבום, אותו לקח לארץ ישראל. מכתב ששלח מקס להיינץ ביוני אלף תשע מאות שלושים ותשע, לרגל יום הולדתו, מקריא ערן אליקים. (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק)